<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ו ח"ב</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
מלוה חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס בביתו ליטול משכונו ואפילו שליח ב"ד לא יכנס לביתו אלא בשוק יכול שליח בית דין ליטול ממנו משכון בזרוע אבל מלוה לא יטול ממנו משכון בעל כרחו אפילו בשוק ואם עבר ומשכנו מה שתפס תפס. היו לו שני כלי' נוטל א' ומחזי' אחר מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום מת אינו מחזיר ליורשיו ושליח בית דין כופה ללוה שיוציא לו העבוט ונותנו למלוה ולא יכנס לביתו שליח בית דין וכתב רבינו תם דוק' כשרוצ' ליקח משכון להיות בטוח ממעותיו אבל כשרוצה ליפרע ממנו נכנס לביתו. ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש ומט' אחת ומצע וסנדלין שנים כגון לחדש שתי מגרות וכיוצא בו ואם היה איכר אינו נותן לו צמדו ולחמר אינו נותן לו חמורו כי נכסים הם וכן פשוט בערכין וסנדליו ותפלין. וכל זה נותנין לו אבל לא לאשתו ולבניו פירוש ואפילו הם קטנים ואפילו תפשה אשתו מוציאין ממנה ואם היה אומן נותנין לו כלי אומנותו מכל מין ומין שני' היה לו ממין אחד מרובה וממין אחר מועט אין אומרין למכור לו מן המרובה וליקח לו מן המועט אחד כדי שיהיה לו שני כלים ממנו אלא גובין ממנו כל המותר מן המרובה ואין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבעם לשמן ולא בכלי' חדשים שלקחן לשמן. ואם כתב לו בשטר והקנה לו מקרקעי אגב מטלטלי שקנה ושיקנה כתיקון חכמים ז"ל גובה כלים שלקח הלוה בשם אשתו ובניו כי המלוה קודם להם וכן כתב רבי מאיר הלוי בתשוב' ואם הכניסה לו מטלטלין בשום אין גובה מהן בעל חוב כי אפילו הבעל אין רשאי למוכרם. כתב הרב רבי יהודה ברצלוני היה ת"ח אף על פי שתורתו אומנו' אין נותנין לו ספריו ואפילו ספר תורה לפי שהן נכסים שב"ח גוב' כמו ששנינו בסו' בכורים וכן ספר תורה כלומר שגובה אותו בעל חוב ואשה בכתובתה ולא אמרו נותנין אלא תפלין שהם כמו כסות שדרך מלבוש הן ומצוה מיוחדת לגופו וכן נראה לי ממקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים וגובה מהם ומעשי' בכל יום שמוכרין אותן וקונין וכן כתב הרבי דוד הכהן בתשובה. ודאמרינן בספר תורה בעיא ולא איפשיטא אי מקרי נכסי, ההיא לגבי מתנה איירי. והרמב"ם ז"ל כתב שאם יש לאשתו ולבניו כלי שנתן הוא להם כלי שבת ומועד שגובה מהם וכל שכן שיש להם טבעות וחלי זהב וכסף ואפילו בבגדי חול אם יש בהם כסף שגובה מהם במלוה ולוה ויש מי שחלק על זאת הסברא וכתב דאין גובה מהם אבל מן הירושלמי נר' כמו הרמב"ם. והשב' עבוט כשהמלוה רוצה להיות בטוח ממעותיו ואינו נוגשו לפרעון ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך אבל אם בא לגבות ממנו חובו למאן דאמר אין מסדרין נוטל הימנו הכל ואין מחזיר לו כלום למאן דאמר מסדרין מה שנוטל אין מחזיר לו כי צריך להניח כל מה שצריך ויש מחלוקת אם מסדרין לבעל חוב ורוב הפוסקין הסכימו דאינו מסדרין ולוקח הכל ואפילו מגלימא דעל כתפיה ואין מחזיר לו כלום רב אלפס והגאונים והרמב"ם ז"ל כתבו ופסקו שמסדרין כלומר אם יש לו בגדים טובים מוכרין אותם ונותנין לו כסות הראוי לו לי"ב חדש ולא אמרינן כל ישראל בני מלכים ומכלי אומנותו כמו שכתבתי וכמה פסקנין כתבו דאין מסדרין ולוקח הכל ואפילו מגלימא דעל כתפי' ואין מחזיר לו כלום וכתב הרמב"ם ז"ל במלוה ולוה פרק שני כשראו הגאונים והראשונים שעמדו אחר חבור התלמוד שרבו הרמאין ונעלה דלת בפני לווין התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלים יותר על דברים שמסדרין לו ושלא החביא ביד אחרים ולא נתן מתנה על מנת להחזיר כולל בשבועה שכל מה שהרויח וכל מה שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו ולא יאכיל כלום לאשתו ולבניו ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם ולא יתן מתנה לאדם בעולם אלא שיוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו לא אכילת זוללים וסובאי' ובני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו וכל היותר על צרכו יתן לבעל חוב ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו. ועוד כתב שאחר שנשבע שבועה זו אין כל בעלי חובות כל אחד משביעו שאין שבועה זו אלא תקנה ואין הולכין להחמיר בה אלא להקל. ועוד כתב ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לבית דין גם אחר התקנה הזאת אין בעל חובו יכול ליכנס לתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח בית דין שלא תקנו לחזור גוף התורה אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך היא שיש לי ומניחין הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכזה דנין כל ישראל בכל מקומותם. נראה לו ממון אח' שנשבע שבועה זו ואומר של אחרי' הוא או עשוק הוא בידי אין שומעי' לו עד שיביא ראיה וכן הורו רבותי' פירוש ואפילו בא אדם אח' ואמ' שהפקידם אצלו אינו נאמן בשבועה עד שיביא ראיה שהם לו דחיישינן לקנוניא וכן אמר הסרדי בשער ה' וכן הורה הרבי דוד כהן הלכה למעשה והלוה שיש עליו שטרי חובות לגוים וטוען שאם יגבו חוב הישראל מנכסיו שיאסרו אותם הגוים בחוב ואהיה בשביה הורו רבותי' שאין שומעין לו אלא יפרע לישראל ואם יאסרוהו הגויים חייבין לפדותו כל ישראל מציעא. עני לוה חייב להחזיר לו כסות יום ביום ונוטלו המלוה בביתו כל הלילה וכסות לילה בלילה ונוטלו בביתו כל היום אבל אם הלוה עשיר אינו חייב להחזיר וכתב רבינו תם דהשבת עבוט הוא כשהמלוה רוצה להיות בטוח ממעותיו ואינו נוגשו לפרעון דלמ"ד אין מסדרין ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך אבל אם בא לגבות ממנו חובו למ"ד אין מסדרין נוטל הכל ואין מחזירין כלום לו ולמ"ד מסדרין מה שנוטל אין צריך להחזיר לו כי צריך להניח כל מה שצריך מציעא. אין בית דין מגבין שטרות לבעל חוב דאין מגבין אלא דבר שגופו ממון וכתב הרשב"א ומיהו כופין הלוה למכו' שטרותיו ולפרוע חובותיו ואם אין הלוה בפנינו אין עושין מהן גובייאנ' וכן היה הוא דן. ערב מותר למלוה ליכנס לביתו ולמשכנו וכן בשכר כתף ושכר חומר וכן בכל שכירות ואם זקפן עליו במלוה אסור מציעא. אלמנה בין ענייה בין עשירה אין ממשכנים אותה וכתבו התוספות דוקא שלא בשעת הלואה מותר וכן כמה פסקני' פסקו וכתב הרמב"ם ז"ל שאם משכנ' מוציאין ממנה בעל כרחו ואם יכפור ישבע ואם נאבד המשכון לוקח מציעא. אין ממשכנין דבר שהוא אוכל בע' נפש והתוספות פסקו דוקא שלא בשעת הלואתו ואם היו לו מהן חמשה כגון ריחים אינו ממשכן שום אחד מהן ואם לא היה עושה מלאכה כי אם באחת מותר למשכן וכן זוג מספרים וכתב רבינו תם שגוזזין בו הירק או שגוזזין בו בית השחיטה וכן של פרות שדרכן לידרס בתבואה מציעא. ואוכל נפש הן ריחים וערבות של עץ ויורות וסכין של שחיטה וכיוצא בהן.
